איך בולעים צפרדע?

אנחנו פה כבר חודש וחצי ואני עדיין תוהה איפה אני ומה אני עושה כאן. הנסיעה האחרונה לחרות בשבועות עוד חידדה את הזרות שאני חשה כלפי המקום הזה, לעומת האהבה והבטחון שחשתי כלפי חרות.

מה עושה אותך מקומי? כנראה שזה עניין של זמן. אל חרות אני  נוהגת בעיניים עצומות (לא באמת, אפשר להרגע ) מכירה כל פיתול בכביש, יודעת מתי להאט ומתי אפשר להאיץ, יודעת מתי כדאי לצאת לכל מקום כדי לא להתקע בפקקים, יודעת איפה לקנות מה, מכירה כמעט את כל הכלבים במושב ועוד בשמותיהם הפרטיים!, והאנשים? כמעט את כל הילדים וההורים ואפילו קצת סבים וסבתות, ואף כמה וכמה מכפר הס, מתל מונד,ממשמרת, מעין ורד… מכל הגוש הגדול שלנו. 14 שנים שקמתי שם בבוקר והלכתי שם לישון, הכרתי  את קולות הלילה והריחות, היו לי שם הרבה חברים וחלקם הפכו למשפחה. עכשיו לפני שתתחילו להזיל דמעות… אני יודעת שדברים לא באמת נגמרו, הדברים שבלב נשארים לתמיד, אהבה וחברות אפשר לשמור גם ממרחק וגם מזכרונות אפשר להפיק אושר, ובכל זאת אני לא יכולה להתעלם מכך שתקופה הסתיימה. נכון שתמיד הדברים יכולים להשתנות בעתיד אבל זה יקרה בעתיד לעזאזל, איך אפשר לחשוב עד לשם?…

אז הנה הגענו למטולה ואני מתחילה להכיר לאט לאט את "האויב" ( לא מדברת כרגע על החיזבאללה) לומדת את כל הדברים הקטנים שמרכיבים חיים. את האנשים של המושבה שבקושי פוגשים – עוד לא הבנתי איפה הם מתחבאים, את האנשים של קרית שמונה – שאותם  אפשר לראות ממש בקלות, איפה אפשר לקנות משהו מסויים ואיפה אחר ובינתיים להיות מופתעת לטובה שאפשר למצוא פה הכל, כמעט, אבל בקטנה אתם יודעים… אני לומדת לנהוג פה בירידות המפותלות ולהתענג על הנוף היפה בדרך ועל כך שהיא תמיד פנויה, לשמוח על תשומת הלב הרבה שמקבלות הבנות בגן ובבית הספר הקטנטנים של המושבה, על האוויר הנעים והקריר (בלילות השבוע הטמפרטורה המינימלית היתה 12.5-13.8 צלסיוס ) כמובן שאנחנו עדיין ישנים עם פוך ופיג'מה ארוכה. בלי מזגן!

ואני עדיין רוצה הביתה. לחרות.

רוב האנשים לא אוהבים לעשות שינויים בחיים שלהם ואכן מנסים בכל תוקף לדבוק בהם. שינויים מזעזעים אותנו ואנחנו רק רוצים לזרום בנחת בתוך הידוע ושסוף סוף יהיה לנו שקט. שינויים הם גם מקור נפלא להזדמנויות חדשות, להתחלה, לתיקון וכל מי ששמע על המעבר שלנו והופתע, הזדרז לפנטז על האפשרויות החדשות העומדות לפנינו ואף לקנא בנו בחיבה, אבל לי היה נדמה שגם מיד נשא תפילה חרישית לאלוהים הטוב שנטע אותו במקומו המוכר. כולנו שואפים לשינוי מתוך השיגרה והשיעמום ואני דווקא אוהבת הרפתקאות, אבל את השינוי הזה לא אני בחרתי ואני עוד נאבקת, ברור לי שלחינם, בהגדרת המקום החדש שלי בחיים ולאו דווקא הגאוגרפי.

מה עושה את ההבדל בין אנשים מצליחים לאנשים מדשדשים? יכול להיות שזה טמון ביכולת שלהם להסתגל לשינויים? ביכולת שלהם  להתגמש ולשמור על אופטימיות? עולות לי הרבה מחשבות ותהיות לגבי היכולות שלי, אבל אני אתן לעצמי עוד קצת זמן.

הצפרדע הזאת עוד תקועה לי חזק בגרון. מרי פופינס הציעה להעזר בכפית של סוכר כדי שהתרופה המרה תחליק בגרון ואני עוד צריכה למצוא מה יהיה לי מספיק מתוק כדי לבלוע עם הצפרדע  ואז לומר בחיוך גדול תודה.