אוכל אוכל אוכל

חשבתי שכל יום יומיים אעלה פוסט קצר מעלילותי… ובכן זה לא ממש הצליח לי. חזרתי ופוסט האוכל עוד לא עלה… ופוסט הקפה עוד לא עלה…

ולשם מה התכנסנו אם לא כדי לאכול כאן, בתאילנד? – ארץ המטבח הקסום ביותר עלי אדמות בשבילי.

השפע, הגיוון, הטריות משאירים אבק להרבה מטבחים אחרים. בל נשכח את הזמינות – שמי כמוני (אמא עצלה לפרקים) מעריכה כל כך. בכל רגע נתון תוכלו למצוא אוכל משובח בכל מקום שאליו תפנו. לשבת, לקחת, ברחוב, במסעדות.

כן, אני אוהבת לבשל, אבל בינינו, הבנתי את הטריק מזמן ולא תמיד מתאים לי לעמוד שעות המטבח. בעיקר בשגרה היומיומית הדי מתישה יש לומר, כך שאני נהנית הרבה יותר כשמגישים לי אוכל שמישהו אחר הכין. אם אפשר לאכול טעים וזול בלי לטרוח אז אני לגמרי על זה.

התאילנדים תמיד אוכלים, אני מעריצה אותם על היכולת הזאת. כל שעה ביממה מתאימה לאוכל. לפעמים נשנוש, לפעמים ארוחה, לפעמים לבד, לפעמים בצוותא, לפעמים מלוח, לפעמים מתוק, בדוכן הרחוב, במסעדה, בעבודה, בבית, בתחנת האוטובוס, על הטוסטוס, בארגז הפיק-אפ התקוע בפקקים ומוקף עשן אגזוזים. מה שכן תמיד בישיבה. לא ראיתי מעולם תאילנדי שאוכל תוך כדי הליכה.

בטרילוגיית תאילנד הנוכחית צילומי המצלמה מעורבבים בצילומי הנייד. האוכל פה נוכח ומוכן סביב סביב והוא מסחרר כך שלא תמיד יצאתי עם מצלמה למשימות מוגדרות אבל כן תמיד התחשק לי לטעום משהו בדרך ואז איזה מזל שיש לפחות טלפון שמצלם. ובנוסף תסלחו לי על האיכות הלא לגמרי משובחת של הצילום יען כי שווקי אוכל רבים בתאילנד מערימים קשיים אובייקטיביים על הצלם המקצועי (חושך, נורות צהובות מדי, נאונים, אוכל ארוז בשקיות) אז על אחת כמה וכמה על חובבנית כמוני.

מאיפה בכלל להתחיל? מהבוקר?

כי גם אם את אישה אפשר להתחיל עם ביצה רכה בכוס, מבושלת אך בקושי, בזוקה פלפל לבן וקצת רוטב סויה  (משום מה זו נחשבת ארוחת בוקר לגברים) או לבקש מאותה גברת קפה תאילנדי חם/תה/אובלטין (שוקו מאלט) ולצידם פרוסת לחם קלוי, מרוח מרגרינה ומזולף חלב מרוכז.

או להתחיל במרק רציני. המון המון המון סוגים של מרקי בוקר. עם אטריות רחבות או דקות, מאורז או מחיטה, בציר ברווז או חזיר או בשר או עוף, צלול או מלא חתיכות בשר או רסק צ'ילי, עם וון טון חלקלקים, כדורי עוף/חזיר מפולפלים וגם כמה קוביות טופו ממולאות בשר ( כי טופו בתאילנד הוא פשוט עוד סוג של חלבון) ועוד כהנה וכהנה.

בכל בוקר נתון נאבקתי בדחף ללכת למאפיה היפנית שלנו, ולו בשביל לקנח בדניש פטיסייר-אננס או pain aux raisins או כל דבר נפלא אחר שהם אופים שם, אבל יצא שביקרתי שם רק פעמיים והגעתי שוב ביום האחרון רק כדי לקחת את ההזמנה הקבועה של קארה פאן וכל מיני דנישים לבנות – כי אוי ואבוי אם מישהו יהיה בצ'יאנג מאי ולא יביא דברים טעימים מה-Ban Bakery.

זה מה שהתרחש כל בוקר בשוק שליד הבית, ואפשר לומר שזה מבחר מצומצם מכל מה שהיה…

סטיקי רייס בצבעים

כדורי שומשום ממולאים במחית עמילנית כלשהי עם חלב קוקוס

קאנום קרוק – קונכיות מתוקות-מלוחות של קרם קוקוס אפוי עם בצל ירוק או תירס.

מחית צ'ילי על האש

 

לביבות קארי דגים

נצרי במבוק טריים

כל פעם מחדש מתסכל אותי לגלות כמה הירקות בארץ הם לא משהו… סתם מכרו לנו לוקשים.

רמבוטן

מנגוסטין

ואיך אפשר בלי הדוריאן?

מלך הפירות התאילנדי. קוצני מבחוץ, רך מבפנים, מיסתורי, סקסי ולטעמי מעדן, אבל אני יודעת שהוא שנוי במחלוקת. להרבה אנשים יש בעיה איתו.. או עם הריח שלו…

וכמובן שהייתי חייבת לצלם את הדבר המושקע והעדין הזה. עלה דקיק וחלקלק מקמח אורז ממולא בתערובת בוטנים מתקתקה.

עכשיו הגענו בטח לשעה 10 AM והקאוסוי כבר מוכן

עוד חולשה שלי, המרק הזה האופייני לצ'יאנג מאי. הקאו סוי הגיע במקור מבורמה והוא מרק מרוכז ומתובל, מרגישים כורכום וציפורן, המוגש עם איטריות חיטה צהובות מבושלות, עם פולקע עוף או פרוסות דקות של חזיר, עם ערימת איטריות פריכות מטוגנות מעל ועם צלוחית חמוצים, שלוט וליים בצד. אני מעדיפה אותו בגירסה הפחות קוקוסית. האישה מהצריף, שאת הקאו סוי שלה הכי אהבתי, נהגה לשים רק כף אחת של קרם קוקוס בתחתית הקערה ועליו ליצוק את האיטריות והמרק, אבל יש הרבה גירסאות שבהן המרק מדולל עם המון חלב קוקוס. (בפניכם אוכל להודות שמלחמת קאו סוי ניטשת שנים ביני לבין נועם… כל אחד מנסה למצוא את הקאו סוי הכי – אבל הכי!! – טעים שיש בצ'יאנג מאי. לדעתי אני כרגע ביתרון ודעתי תמיד קובעת 🙂 )

והנה עוד אחד

במסעדות או תבשיליות שהיינו הולכים אליהן בבוקר/צהריים/ערב נהגנו להזמין כמה מנות בקעריות כדי שנוכל לטעום דברים חדשים או לחזור אל מנות אהובות שהכרנו. עשיתי זאת גם אם אכלתי לבד והתאילנדים/ות היו מרימים גבה מנומסת ומצחקקים כי הופתעו מכמויות האוכל שהזמנתי… הם בדרך כלל נוהגים לקחת מנה אחת מסויימת, מקסימום שלוש.

באיזשהו שלב הבנתי את הגאונות שלהם. המנות לרוב קטנות מתוך ראיית עולם רחבה ומיטיבה – להתענג על המון ארוחות ביממה אחת! זה אולי מה שמסביר את יכולתם לאכול כל הזמן, להבדיל מאיתנו השבויים בקונספציה מוזרה של 3 ארוחות ביום.

SaJin, Ab Mhoo, Yam Jin Kai ו- Sai Ua

כבר שנים שלא אכלתי כל כך הרבה בשר כמו בשבועיים האלו. פיסות קטנות או פרוסות דקיקות אבל המון… יכול להיות שאני מגזימה וזה רק באופן יחסי, כי מבחינתי האוכל הכי טעים הוא ירקות ובבית אני כמעט ולא אוכלת בשר, בכל אופן הכל היה כל כך טעים שלא יכולתי שלא.

sa jin – סלט בקר ופלפל שחור וסטיקי רייס

אני מעידה על עצמי שאני מאוד הרפתקנית באוכל אך אין לי הערכה רבה לאכלני אקסטרים, אלו שאוכלים משהו רק כי הוא יוצא דופן ומגעיל (גם קצת שיפוטית אני…), אבל הפעם העזתי לאכול משהו שלא נתקלתי בו בעבר ונדמה היה לי בבורותי שהוא ממוקם לו איפושהו בסולם הביזאר, אלא שברגע שטעמתי הבנתי כמה מתוחכמת ואנינה המנה זו. וואוו איזה הפסד של שנים. להגנתי אומר שבחמשת ביקורי הקודמים בתאילנד לא נתקלתי במנה הזאת. אולי כי לא ידעתי לחפש אותה, אולי כי המחשבה הגעילה אותי בעבר ולא חשבתי על זה בכלל, אולי…

הביצים האלו מפורסמות במטבח הסיני אז ההשפעה בוודאות מגיעה משם ומעניין אם היא היתה במטבח התאי בעבר או הגיעה רק בשנים האחרונות בעקבות פלישת התיירים הסינים. בכל מקרה אכלנו אותה במסעדת ערב תאית למהדרין שלא נראה בה אף סיני לרפואה… וכן, אפשר להבדיל…

בתפריט הן הוגדרו כ preserved egg, אפשר היה להזמין אותן גם כסלט תאי או ככה, כמו שהן. לצד הביצים הוגשו פרוסות צ'ילי, שלוט קצוץ וג'ינג'ר כבוש. אם היו מגישים לי מנה כזו במסעדה מכוכבת הייתי משתחווה, עד כדי כך התרגשתי. שילוב מופלא, עמוק וחכם של טעמים.

preserved egg or century egg

רק חבל שהקנון לא הייתה איתי ואתם רואים רק מחצית מיופיה של המנה. (ולמעקמי האף נסו לדמיין קשת טעמים של גבינות בשלות. לא כזה נורא, נכון? 🙂 )

takoyaki

עוד משהו שנהיה להיט ברחובות העיר ולא נתקלתי בו בעבר הוא הטאקויאקי – כדורי תמנון יפניים. יוצקים בלילה לתבנית שקעים מיוחדת, מניחים פיסת תמנון ומבשלים/מטגנים תוך כדי סיבוב הדרגתי של הכדורון שנוצר. יש להם סבלנות לכל מיני פיצ'יפקעס כאלו לתאילנדים. כשהכדורים מוכנים מורחים אותם ברוטב סמיך ומפזרים שבבי בוניטו מעל. מגישים עם מיונז.

קניתי את זה כבר בשדה תעופה בדרך לצ'יאנג מאי ולא ידעתי מה אני מזמינה. זה בעיקר היה אחר והיתה לי תחושה שיש בפנים חתיכות של שבלול…. אז לא ממש זללתי את זה בכל פה. זה היה גם טעים וגם מוזר. בכל אופן בכדור השני כבר נקראנו לבורדינג אז נטשתי את המגשית בפח.

ואם נגענו רגע במטבח היפני אי אפשר שלא להתפעל ולצחקק מתצוגת התפריטים של המסעדות היפניות היוקרתיות יותר, נאמר בקניונים. אני זוכרת שבטיול הקודם עם הבנות זה הרשים אותן מאוד. חיקוי מדוקדק של המנות, עשוי פלסטיק או משהו דומה.

תפריט לדוגמה

איזה ויטמינים יש בפלסטיק?

הנה דוגמה לשילוב מקסים של מזרח ומערב. בילינו את הלילה בהרים מצפון מערב לצ'יאנג ראי, בבקתה מבודדת בכפר של שבטי הר. בצהריים בדרך חזרה, עצרנו בצ'יאנג ראי לארוחת כל-מיני מדהימה באחת התבשיליות במרכז העיר ואז עברנו לבית קפה סמוך. בדיוק נכנסה גם בחורה צעירה נושאת מגש ובו פרוסות עוגה ארוזות בקפדנות שהיא מכינה בבית ומוכרת לבית הקפה. היא כל כך שמחה והתרגשה כשלקחנו מיד את העוגה שלה שמשלבת טורט קצפת קלאסי מהסבנטיז-אייטיז עם ממתק ביצים מסורתי תאילנדי – החוטים הצהובים בראש העוגה עשויים מחלמונים וסירופ סוכר. טעים.

flour flour bakery

וכמובן שאפשר לאכול גם הרבה הרבה מהדברים הרגילים שלנו שתופסים תאוצה בתאילנד כחלק מתהליך ה"התמערבות" הארוך שלה. קהל היעד מטבע הדברים הם הנוער, היפסטרים מקומיים ותיירים.

במאפייה קטנטנה, שיושבת בתוך מסעדה קטנה, בסימטה קטנה אף היא שיוצאת מרחוב נימן (האזור הטרנדי בצ'יאנג מאי) מכינים כמה חבר'ה צעירים לחמי מחמצת ביתיים.

רותם – חברה מזליסטית שלנו שגרה כבר כמה שנים בעיר – ואני בחרנו פניני של תרד וגבינה ולקינוח פרוסת לחם פחם מרוחה בנדיבות בממרח שקדים, וניל ודבש. פשוט ונפלא.

את הערב נהגנו לסיים, נועם ואני, עם חלב סויה חם מעורבב בקצת תה ג'ינג'ר ובסופגניות תאילנדיות טבולות בסירופ סוכר דקלים או קרם קוקוס-פנדן ממכר.

סופגניית לילה זעירה

הסופגניות האלו למשל, מן ספינג' תאילנדי קליל, נמכרות לפעמים גם בבוקר לארוחת בוקר וגם כחטיף לילה. בצהריים אין למצוא. מזל…

עד עכשיו אכלתי ואפשר באמת לומר שזה היה רק על קצה המזלג 🙂

מה שותים?

מסע הקפה שלי בפוסט הבא.