בשבוע וחצי האחרונים גרנו בארבעה בתים. והרבה געגועים 🙂 (הומאז׳ לאשכול. האמת שקראתי רק את הספר הזה…) השיפוץ בבית התחיל ואי לכך נאלצנו להתפנות: גברים, נשים וטף. וחתולים, איך אפשר לשכוח. כמה דאגות וטרדות בגלל זוג חתולים שרק רוצה לפרוש כבר לפנסיה איפושהו… לא אלאה אתכם הפעם. רק הפעם.
אין לנו בית כבר תשעה חודשים מאז שיצאנו לטיול, אבל זה כל העניין. כשאתה בטיול אתה לא צריך ולא רוצה בית, כשאתה בשגרת החיים להיות בלי בית זו קצת בעיה.
בעברית אתה חסר בית, באנגלית אתה homeless. לא roomless או roofless שמתארים בצורה פיסית את מה שחסר אלא דווקא home. התוכן הוא הנעדר, המהות של המשכן איננה. לתוך המבנה נשבה הרוח שלך, של בני המשפחה, של מה שאתם יחד. של החיים, הדוממים והצומחים, מכלול שלם. מאז שחזרנו חלפו ארבעה וחצי חודשים נטולי בית, נטולי כל הדברים האלה. להגיד שזה מערער יהיה אנדרסטייטמנט, ובכל זאת מצאתי השבוע את הרגעים שחייכתי לי בנעימות ודמיינתי שהנה, זה ההמשך של הטיול. את הבנות שלחנו אל סבא וסבתא בשרון אז היינו רק שנינו והחתולים. הגסטהאוס הראשון אליו הגענו היה ביתם של מירב ומיכאל מהבוסתן הקסום ביסוד המעלה הם היו בחו״ל ואיפשרו לנו שבוע שבו יכולנו להתארגן ולחפש בית חלופי לחודש הקרוב עד יעבור זעם.
רוב הזמן לצערי , הייתי נורא טרודה במשהו שהבטחתי לא להלאות אתכם בו אז נותרו לי רק יומיים להנות מהמקום היפיפה בלב קל. כמו שק מלט אבל הי, הכל יחסי.
אצלם ישבנו במרפסת ירוקה של גפנים, קטפנו סברסים ורודים, הצצנו על מחילות של דרבנים ושועל שמן הציץ עלינו ואפילו חטף לי שקית זבל שהשארתי לשנייה על הדשא. נמאס לו מהענבים.
בעוד ההורים שלי תיזזו עם הבנות אי שם ישבתי לי אני בכיסא נדנדה בלב עמק החולה וראיתי מלא אולימפיאדה. תענוג. אבל גם דאגתי, אל תשכחו.
בשישי התאחדנו לנו בלב תל אביב בדירה של רוני ויונתן שנסעו לחו״ל. סופש משפחתי בעיר האהובה עלי כל כך. קיבלנו את השבת בים וכשהמציל סגר את הבסטה הוא ביקש ברמקול לשמור טוב טוב על הילדים והאהובים במים כדי שכולם יוכלו לחגוג את ט״ו באב בשמחה ואהבה. כמה מוזר לישון כאן בלילה אפילו שערב שישי אין כאן ממש שקט, הרחוב נכנס לחדר בכזאת קלות אפילו בקומת הגג. אני שוכבת במיטה נושמת לאט נרגעת מתכנסת לשינה.. ובלי שום תחושת פרטיות.
עברו הרבה שנים מאז גרתי כאן ואני לא זוכרת שזה הטריד אותי אז. מי בכלל הלך לישון אז.
במוצאי שבת הגענו לחניית ביניים אצל ההורים שלי. הם לא נסעו לחו״ל אלא רק להר אדר לעשות בייביסיטר לחצי, הכלבה הענקית של אח שלי שנסע עם משפחתו לחו״ל. אולללה! כולם משחקים אותה צורפתים בוואקאנס…
בשני בבוקר היצפנו חזרה למטולה לדירונת קטנטונת שמצאנו לחודש הקרוב. בינתיים אנחנו מנסים להתאקלם ולאקלם את החתו… פה כבר אין תחושה של חופש. לכאן הגענו לעבוד, עבודה קשה בחומר ולבנים. לפני שתתחילו לשאול מה? איפה? בנייה אקולוגית? ארגיע ואומר: זו רק מטאפורה. אני עצמי עוד לא מבינה על מה ולמה אבל זו התחושה. בכלל יציאת מצרים עולה לי לראש פה ושם בחודשים האחרונים, שזה מעניין בפני עצמו, אני רק מקווה שיקח לי פחות מארבעים שנה להגיע אל הארץ המובטחת.
חוג הקוטב הצפוני 
לא קל. אחותי חזקי ואמצי. גם בדירה של אחותי יש מטבח רגבה לאספנים…
תודה טלינקה. פגישת בנות בטוח תעזור פה…:-)
פגישת בנות? אני בעד…!