where is my love?

אהבות אבודות.  עטופות במסירות ודאגה כאתרוג,  חנוטות כמומיה, הס פן תעיר פה טמון לו יקיר,  נצורות בחומות העיר העתיקה,  בזמן עבר-עבר מתמשך.

אלו שנותרו מאחור ועדיין מפעילות אותנו שנים אל תוך העתיד. מהיכן הן שואבות את עוצמתן? מה מותיר במוחנו רישומים של מה שהיה, כמו העתק שדהה בשמש הזמן?  מנגנון קדום בנו כבר טישטש ומחק כל מיני דברים, נותרו הזכרונות המזדהרים ומנצנצים. מעניין לראות איך מסה של בשר ודם הופכת לאקוורל ענוג, מסתורי ומכווץ לב, גם ממרחק של שנים.

לפני הרבה הרבה שנים ראיתי איזה סרט, אני אפילו לא זוכרת איך קראו לו, על זוג שנפגש פתאום במקרה. כבר התחלה יוצאת דופן 🙂  מה שבאמת היה אחר ובעייתי זה שלשניהם היו בני זוג אחרים. הרומן שצמח ביניהם לבלב פרק זמן מסויים ונגדע  בגלל כל מיני דברים שנקראים החיים. לשניהם היה ברור שזה זמני ושאין לזה עתיד, אבל ההווה שלהם יחד היה עשיר ורווי בשמחה ואהבה וסקס והם חשו מבורכים על כל רגע ממנו. לפעמים הגורל מזמן לך הפתעות נדיבות כל כך אבל אתה יודע שיהיה לזה מחיר. אחרי שנפרדו האהבה הזאת ליוותה אותם גם בהמשך החיים, למרות שלא נפגשו שוב לעולם. רוב הסרט היה בעצם על זה.

הייתי אז תלמידת תיכון והיתה לי אהבה אחת בלבד להשוות אליה ואני זוכרת שזה הטריד אותי, מה היה הכוח הגדול הזה שנשמר אצלם בזיכרון למשך כל כך הרבה שנים?

כמה שנים אחרי וכבר עם אהבה אבודה משל עצמי , אני זוכרת עוד סצינה מתוך הגשרים של מחוז מדיסון ובה מריל סטריפ נוסעת העירה עם בעלה. הטנדר עוצר ברמזור אדום והנה לידם נעצרת המכונית של המאהב שלה והוא מביט בה ומחכה והיא יודעת שזהו רגע הכרעה, במה היא בוחרת? בחיים חדשים, מסקרנים ולא ידועים לצד אהוב נחשק או בחיי השיגרה היציבים שלה עם בעלה וילדיה? היד שלה על ידית הדלת, אוחזת ואז מרפה. כל כך הרבה רגש טמון בסצינה הזאת כל כך הרבה מחשבות נחשבות,  ואף מילה. אותי זה ריסק.  נכון שזאת לא חוכמה, אני בכיתי פעם גם ב סופרגירל ובסטיוארט ליטל ובמלא קומדיות … כזאת אני, אבל זה היה באמת קורע לב.  היתה לה אהבה ענקית פתאומית וקצרה, אבל הכילה את כל הבשלות והידע שלהם, כאילו בשבילה התאמנו כל חייהם עד שנפגשו, והיא העדיפה לשמור אותה לנצח בלב ובזיכרון. היא בחרה במוכר והנוח כי פחדה שזה ידעך, כדרכן של אהבות.  שזה לא ישאר כל כך נשגב. כי לעשות כאלו שינויים בחיים צריך גם הרבה אומץ ואמונה (וכן, כמובן שהיו פה גם שיקולים ענקיים של אמא ואישה שחונכה היטב..)

אהבה אבודה היא שילוב אכזרי של תיבת מטמון עם פנדורה: בתוכה חבויים אוצרות הזהב, the best of,  עם רוחות רפאים מן העבר . הכוח שלה הוא המשהו שעוד לא התקלקל, חומר שעוד לא נשחק. מה שמחייה אותה הוא הצורות הרבות שהיא לובשת  בדימיון, טמון בה הפוטנציאל למשהו גדול מהחיים, גדול וטוב יותר ממה שיש לנו עכשיו.

בסרט הראשון, עברו כמה וכמה חודשים עד שהאישה חדלה להרגיש שחלק ממנה חי במקום אחר, שמשהו השייך לה נמצא אי שם. היא חשבה עליו כל הזמן אבל יום אחד דמותו עלתה מולה והיא חשה זרות , אז הבינה שזה אבד. אותו תדר שהדהד ביניהם ביקום השתתק. נדמה היה לה הכל כחלום שהיא חלמה מזמן או איזו הזיה מהקדחת שחלתה בה כשהיתה נערה ונסעה עם הוריה לאפריקה.

קרו כמובן עוד מלא דברים בהתחלה ובאמצע שכבר אין לי מושג לגביהם אבל את הסוף ממש איבדתי.

אני מקווה שאני זוכרת את זה כמו שזה היה. אני לפחות זוכרת את זה בדרך שלי…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s